אני שמח מאוד שבפעם הראשונה אחרי שהסתובבתי בקבוצות שונות יש לקבוצה שלי המנון. המנון חזק ומרגש וכשכולם שרים יחד זה פשוט נפלא. חזק וברוך לעידן על הלב הגדול, הכשרון וההשקעה בהמנון. חזק וברוך לחושן על האחדות המותירה רושם בלב.
מאוסף שיריו של אשוול: "הנזיפה לואדים"
ואדים.
איך אתה מעזכישרון שכזה לבזבז,את ידך להוציא מהבלוקלהתל בחבר ולצחוק?שוב מיד אל השכונה!נשחק פה בגינה,באבני יקר ופז.הנה אני כבר זז…
"…יודע למה התחבאת בתעלה? כי חשבת שיש עדיין תקווה שתצא מזה בחיים…"
"…יודע למה התחבאת בתעלה? כי חשבת שיש עדיין תקווה שתצא מזה בחיים…
הכי טוב שתקבל את העובדה שאתה לא הולך לצאת מזה בחיים, שאתה כבר מת, רק אז תוכל להלחם, ללא מעצורים, ללא חמלה …"
מתוך "האחים לנשק"
תחת מצור
הנה מה שם אותי במצור
- העבר שלי
- העתיד שלי
- התאוות הגופניות שלי
- הרצון לכבוד שלי
- תאוות השכל שלי
- הרצון לבידור שלי
- הפחד יגיעה שלי
- הפחד מכישלון בחיצוניות שלי
- הרצון הפרטיות הלא מתוקנת שלי
- הרגשנות האנוכית שלי
- חוסר האמונה שלי
הפתרון היחיד הוא להחליף את הרצונות האלה משלי לשלו, וכך בעזרת ה', אצליח לצאת מן המצור של האנוכיות. וזה אפשר לעשות רק בדיבוק חברים.
אוהב ומתגעגע
שלכם
ואדים
גשמיות ורוחניות
בזמן האחרון אני חושב יותר על ה"בעיה הגשמית". כל הזמן יש צרות גשמיות וכל הזמן הן נעות ממקום למקום. אתה פותר בעיה אחת צצה בעיה אחרת. הגשמיות מתייחסת אלי כמו תינוק המבקש יחס מתמיד ואם הוא לא מקבל אז הוא מתחיל לצעוק ולבכות. תפסתי את עצמי לא מזמן צוחק מכל המצב האבוסרדי של הקיום הגשמי, שבאמת, לפעמים דורש יחס מוגזם ביותר ואמרתי לעצי מה השתעגנו? לרדוף אחרי הזנב של עצמנו מבלי אפשרות לתפוס אותו. ברקע אני שומע את הקול של הרב אומר שוב ושוב – פתרון הבעיות בגשמיות לא יביאו לנו את האושר המיוחל. אל תצפה לישועה גשמית. כל הצרה הגשמית מהווה רק פתח שדרכה יוכל האדם להכנס לשער התפילה ושם כבר ציך הוא להתפלל על רוחניותו. צריך לזרוק את השפחה כאשר נפגשים עם הגבירה ועוד כהנה וכהנה. הדברים בחזית המפחידה הזו מתחילים להתבהר. אין מה להתרגש יותר מדי מהגשמיות. אם יש לך הר מוצק של רוחניות כל הרוחות הגשמיות החזקות לא יוכלו להניע אותך ממקומך. צריכים להיות חזקים בדרך הפנימיות ולא להתרגש יותר מדי מהחוץ. קשה? ודאי? יש ברירה? לא, אין.
איפה מסתתר לו הבורא?
האם מאות אלפי פליטים סומליים שנענשו לכאורה מרגע שנולדו ונדונו בידי הגורל למות מוות אכזרי של מחלות ורעב לעיני הוריהם, האם אלו נקראים רשעים? האם הם ברי בחירה בכלל? האם חוסר הצק המורגש הוא בכלל בבחינת צדק?
